סיפורים אישיים


	"20 שנה חייתי עם אדם אלים" - נ`, מיישוב בדרום ואם למספר ילדים, משתפת בסיפורה האישי: 20 שנה חייתי עם אדם אלים. 20 שנה השארתי הכל בפנים. שתקתי. לא שיתפתי אף אחד במכות, בקללות, באיומים. פחדתי. פחדתי שאם אדבר, שאם אנסה לקום ולעשות משהו המצב הנוראי יהפוך לעוד יותר גרוע. סבלתי מאלימות קשה מכל הסוגים - פיזית, נפשית, כלכלית. כל הוצאה כספית הייתה צריכה לעבור דרכו. כל קנייה שלא לפי רצונו - הייתי צריכה להסתיר ממנו. הוא לא נתן לי להתקדם, לא נתן לי להרגיש טוב עם עצמי. אם רציתי לצאת - היה אוסר עליי. כשרציתי ללמוד - אמר לי שלא אצליח. מצא דרכים למנוע ממני כל דבר שיגרום לי להרגיש טוב. כאב לו שאני רוצה להצליח ולקדם את עצמי. הכעיס אותו. כל רצון שלי גרר איומים, מכות נוראיות, קללות. 20 שנה חייתי ככה, ואלה לא חיים. עד שהגיעה נקודת שבר. הרגשתי שזהו, אני לא יכולה יותר. ברגע, ארגנתי את הדברים שלי ושל הילדים הקטנים, את המסמכים, את הבגדים וקמתי וברחתי לקרובת משפחה. זה היה הצעד הכי קשה שעשיתי בחיי. לאחר תקופה בבית קרובת המשפחה הבנתי שאני לא יכולה להישאר שם, אבל שאין לי לאן ללכת. בפעם הראשונה בחיי דיברתי - שיתפתי. סיפרתי הכל לרשויות הרווחה. אמרו לי שרוצים לשלוח אותי למקלט. נבהלתי - זה היה נשמע כמו מקום מתחת לאדמה. מה לי ולמקלט? אבל המשיכו לעודד אותי להגיע - הסבירו שבמקלט יהיה לי מקום ומרחב לטפל בעצמי ובילדים. בשלב הזה כבר הבנתי עד כמה אני רוצה עזרה. הגענו למקלט, הימים הראשונים של ההסתגלות היו לא פשוטים, אבל אז התחלתי להרגיש עד כמה המקום הזה עושה לי טוב. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי ששומרים עליי. שיש מי שירים אותי ולא יוריד. הגעתי למקום ששומעים אותי, שמנסים לעזור. בפעם הראשונה התחלתי להבין את מה שעברתי כל השנים ולרצות להתקדם. ביום ההולדת האחרון שאלו אותי מה אני מאחלת לעצמי - התשובה שלי הייתה: שאהיה משוחררת - שאקבל גט ואוכל להיפרד סופית מבעלי. שאוכל סוף סוף להתקדם.